דוד פרידלנדר והלנה לבית קליינר ובתם זהבה

1914-1944                                           1915-1985

למאגר המצבות של בית הקברות בבוצ'אץ'

השואה ומלחמת העולם השניה בבוצ'אץ'- סקירה כללית

לערך המלא בויקיגניה (הויקי הגנאלוגית בעברית) אודות בוצ'אץ' – העיר הקש כאן

כפועל יוצא מן הנספח הסודי בהסכם ריבנטרופ מולוטוב לחלוקתה של פולין בין הסובייטים לגרמנים, נכנסו הסובייטים לבוצ'אץ' ב-17 בספטמבר 1939.
תקופת הכיבוש הסובייטי אופיינה בשקט יחסי לעומת הסערה שהתרגשה ממערב. הסובייטים פתחו בהגלייה לסיביר של קבוצות אידיאולוגיות מתחרות – לאומנים אוקראינים ופולנים, יהודים בעלי נטיות ציוניות, ובעלי הון ואחוזות.

היוזמה והעסקים הפרטיים נוונו בהדרגה והוחלפו בשיטה הקואופרטיבית. מחד פורקה נציגות הקהילה היהודית ומאידך זכו נאמני הקומוניסטים מקרב האוכלוסיה היהודית במשרות בכירות במנגנון הסובייטי המקומי. מחד נסגרו בתי הספר היהודיים  ( "תלמוד התורה" ו"תרבות" ) ומאידך נפתח בית ספר ששפתו יידיש והוסרו מגבלות הנומרוס קלאוזוס שכפה השלטון הפולני על החינוך העל-יסודי. חופש הפולחן הדתי נשמר, אם כי הוטלו מיסים כבדים על מוסדות הדת. הבטחון האישי היה בגדר הסביר.
הגרמנים כבשו את העיר ב-4 או ב-5 ביולי 1941, העדויות בנוגע לתאריך המדוייק סותרות וההיסטוריונים חלוקים, כחלק ממבצע ברברוסה שהיה הפרתו למעשה של הסכם ריבנטרופ מולוטוב. את זמן הדמדומים בין נסיגת הסובייטים לבין הקמתו של ה"סדר החדש" ההיטלראי ניצלו הכנופיות האוקראיניות הלאומיות למסע של רצח ושוד שקורבנותיו יהודים ברובם. באוגוסט 1941 הורו הגרמנים על הקמתה של מנהלת היהודים – היודנראט, הזרוע הביצועית שלו – המשטרה היהודית, ו"לשכת העבודה". כלפי הגרמנים היה היודנראט מחוייב לספק כח עבודה לעבודות שונות בעיר ובמחנות עבודה בסביבה. כן נדרש היודנראט לערוך קונטריבוציות – החרמות של כסף, מטלטלין ונכסי דלא ניידי מן האוכלוסיה היהודית לטובת מאמץ המלחמה הגרמני. כלפי היהודים היה היודנראט מחוייב בפעולות של מנהלה עירונית על כל אגפיה. במהלך יולי אוגוסט נוספו לאוכלוסיית העיר אלפי פליטים יהודיים הונגריים מהקרפאטרוס ומניין היהודים בעיר צמח לכדי 15,000 נפש.

במהלך שהותם בעיר, זכו הפליטים למחסה, מזון וביגוד מן הקהילה, ביוזמת היודנראט. כעבור כחודשיים נאספו הפליטים ע"י המשטרה האוקראינית והוצאו אל מחוץ לעיר, יתכן והוטבעו במימי נהר הדנייסטר. בדצמבר 1941 נלקחו צעירים יהודיים למחנות עבודה בסביבות טרנופול כדוגמת בורקי-ווילקי. קבוצת בנות נשלחה למחנה יאגלניצה. בבוצ'אץ' לא הוקם גטו במתווה הידוע של סגירת קטע עיר בין חומות וגדרות אלא התפרסם צו (בסוף 1942) שאסר על המצאותם של יהודים דרומית לרחוב קוליובה והרחובות הממשיכים אותו עד לגשר השחור המוביל מזרחה. אלפים מבני הקהילה היהודית נרצחו בין השנים 1941 ו-1943 במהלך שתי רגיסטרציות וחמש אקציות שהסתיימו בירי בחוצות העיר, ירי לבורות על גבעת הפֶדוֹר, ובשני משלוחים למחנה ההשמדה בלז'ץ. ביולי 1943 הוכרזה בוצ'אץ' כיודנריין. ב-26 במרץ 1944 הצליחו הסובייטים להבקיע את הקווים הגרמניים וכבשו מידיהם את העיר. לא חלפו עשרה ימים והסובייטים איבדו אחיזתם בעיר כפועל יוצא מלחץ גרמני להחלץ מן הכיתור הסובייטי. העיר נותרה בשליטה גרמנית 3 חודשים נוספים עד לשחרור הסופי ביולי 1944.

במרץ, עם הכניסה הראשונה של הסובייטים, יצאו מן הבונקרים ושאר מקומות המסתור בעיר בין 800 ל-1000 יהודים ששרדו, במידה רבה, הודות לקבוצות ההתנגדות שפעלו בעיר וסביבתה. הגרמנים, עם כניסתם המחודשת לעיר ולמרות מצבם הנואש בחזית קילומטרים ספורים מן העיר, המשיכו בחשיפת מקומות המסתור של היהודים וחיסולם כך שביום השחרור הסופי ביולי 1944 התברר ששרדו רק כמה עשרות יהודים.
לאחר תום המלחמה בוצע בעיר טיהור אתני כנגד הפולנים.

הסכסוך בין דוד (דוצ'ו) פרילדנדר הקומוניסט לבין ד"ר ברנרד זייפר נציג האינטילגנציה בעלת ההון ובעלי המקצועות החפשיים והממונה על "העבודות השחורות" מטעם היודנראט, כמשל לשסעים חברתיים כלכליים ואידאולוגיים בבוצ'אץ.

דוצ'ו (הסבא שלי – איל ציפר) יליד בוצ'אץ' 1914, בן המעמד הבינוני (פועלים וסוחרים זעירים) עבד כאורז ביצים בבית מסחר של זכריה הירשהורן ובניו – משווקי ביצים תוצרת בוצ'אץ ובנותיה. אמנם, דוצ'ו היה בהכשרה של בית"ר במנסרות נאדבורנה, בשנים 1929-30 (ייתכן וקיוה להשיג סרטיפיקט ולעלות לארץ באמצעות חברות בתנועת בית"ר) אולם, נראה שהנטיות השמאליות קיננו בו כבר בעת ההיא (או שנכזבה תוחלתו לקבל רישיון עלייה מן המכסה המצומצמת שהעמידה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לתנועת בית"ר) וכשחזר מן ההכשרה הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית (אחד הסממנים לאמונתו החדשה, חדל להשתתף בארוחות החג). הפולנים אסרו על פעילות של המפלגה הקומוניסטית הפרו סובייטית ורדפוה עד חרמה. פעילים קומוניסטים שנתפסו, נשלחו למחנות של "חינוך מחדש". מי שהודה בהאשמות וזכה לחזור מן המחנות הללו, לא נהנה מבריאות נפשית יתרה.

דוד (במרכז גזע העץ) בהכשרת בית"ר במנסרות העץ בנדבורנה 1929-30

לייב רייך, צעיר קומוניסט גם הוא, סיפר לאוז'ו (אחיו הצעיר של דוצ'ו), עת נפגשו במינכן לאחר המלחמה – כפליטים, על שתיים מעלילותיו של אחיו, במסגרת הפעילות הבלתי חוקית במפלגה הקומוניסטית הפולנית.  באחת מן הפעולות הללו, טיפס דוצ'ו על עמוד חשמל וגרם לקצר באהל של קרקס שחנה בעיר. בחסות החשיכה שהשתררה פזרו חברי מחתרת אחרים עלונים נושאי תכנים קומוניסטים בקרב הקהל. בארוע אחר, נתפס רייך עצמו ע"י שוטר ודוצ'ו התנפל על השוטר, הפיל אותו וקרא לרייך להמלט. אך רייך, כיוון שסבל מנכות ברגלו לא נמלט, נאסר, אך לא הסגיר בחקירה את זהותו של דוצ'ו.

הדעה, שנפוצה באוכלוסייה הכללית לפיה היו היהודים המסייעים הראשיים למנגנון הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, היה לה על מה להתבסס.

עם חלוקתה של פולין בין ברה"מ לגרמניה (ספטמבר 1939, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, קו החלוקה: נהר הסן שחצה את פשמישל) נכנסו כוחות סובייטים לבוצ'אץ. קומוניסטים כדוצ'ו, דונאייר ואחרים, מיהרו ונדבו עצמם להצביע על גורמים אנטי סובייטים באוכלוסייה – לאומנים פולנים ואוקראינים – והללו גורשו מזרחה, לסיביר. חלק ניכר מן המנגנון הסוביטי המקומי בבוצ'אץ', מן התחום הכלכלי ועד לרמת ראש העיר, (דוביד אייזיק סגל, קומוניסט שהבריטים גרשו מארץ ישראל בשנות ה-20 בחזרה למקום ממנו בא – בוצ'אץ', ויש המזהים אותו עם דמותו של 'ירוחם חופשי' ב'אורח נטה ללון' של עגנון, נתמנה ע"י הסובייטים לראש העיר לפרק זמן מסוים) נמסר לידי היהודים הקומוניסטים.

אוז'ו מספר, שמאוחר יותר, עם פלישת הגרמנים, ניחם דוצ'ו על היזמה הנ"ל, עת המשטרה האוקראינית תרצה את יחסה הרצחני כלפי היהודים כנקמה בקומוניסטים היהודים שנטלו חלק פעיל, ובהתנדבות, בגרוש הלאומנים האוקראינים לסיביר.

בתקופה הסובייטית עבד דוצ'ו באחד הארטלים של הקואופרטיב למסחר זעיר שהקימו הסובייטים. משנוכח באופן ההתנהלות של המנגנון הסוביטי התערערה אמונתו בדרך הקומוניסטית.

ארבע תקריות מאפינות את היחסים בין דוצ'ו לזייפר.

תקרית ראשונה:

ביוני 1941, ערב הכרזת המלחמה של גרמניה על ברה"מ (מבצע ברברוסה, תוך הפרת הנספח הסודי להסכם ריבנטרופ – מולוטוב) נשלחו צעירים מבוצ'אץ לעבודות ביצור קו החזית הרוסי אל מול הגרמנים, על הגדה המזרחית של הסן בפשמישל. דוצ'ו וחברו נשלחו גם הם לעבודות אלו. לנצ'ה (סבתי, הלנה לבית קליינר) אשת דוצ'ו בקרה אותו באתר העבודות. בתחילת המתקפה הגרמנית נמלט דוצ'ו בחזרה לבוצ'אץ. גורלו של החבר לא שפר, והוא נפל בשבי הגרמני. בדרך לא דרך הצליח אותו חבר לשחרר עצמו מן השבי וחזר שבור ורצוץ לבוצ'אץ. באותה תקופה, כבר שלטו הגרמנים בבוצ'אץ', והורו ליודנראט לגייס עובדים לטובת מאמץ המלחמה שלהם (לשם כך הקים היודנראט לשכת עבודה, ה"ארבעטס-אמט"). זייפר בתוקף תפקידו ביודנראט שיבץ את החבר לעבודות כפיה, למרות מצבו הגופני הירוד, עבודות מהן לא חזר. זייפר יכול היה להמנע משיבוץ זה, ובכל זאת בחר בו, בשל היות החבר קומוניסט וניתן ל"בזבוז" על פי סולם הערכים של זייפר.

באותם ימים דאג דוצ'ו להתחבא ולא התייצב לשתי רגיסטרציות, (רגיסטרציה – כינוס של התושבים בפקודה של הגרמנים כאשר המטרה המוצהרת רישום פרטים) מן הסיבה הפשוטה שהיה מסומן כקומוניסט וככזה היה חשוב כמת בעיני הגרמנים והמשתפ"ים האוקראינים וגם כי אשתו אסרה עליו להתייצב. אוז'ו, אחיו, חשב תחילה לברוח מזרחה לשטח הסוביטי אולם דוצ'ו שכנע אותו להשאר "כי אין סיכוי לעלות על רכבת אם אינך חייל" וכך קרה שהתייצב לרגיסטרציה השניה (אוגוסט 1941). בתושיה ובחושי השרדות מחודדים הצליח אוז'ו לחלץ עצמו מהטור שנשלח לבורות הירי על הפדור (386 קורבנות מהנוער והאנטליגנציה של בוצ'אץ'), ע"י כך שברגע של הסח הדעת מצד השומרים העביר את עצמו ובן זוגו (לכל אחד הוצמד בן זוג כדי להקשות על בריחה ולאפשר זיהוי מהיר של אדם חסר) אל הטור השני של הנידונים לחיים, בעלי מקצוע שהגרמנים החשיבו לחיוניים, ששוחררו. חושיו של אוז'ו נדרכו ונתעורר בו החשד שהרגיסטרציה השניה לא תגמר ברישום בלבד משראה את מפקד המשטרה האוקראינית – קזנובסקי שולף את בן דודו יעקב אבנשטיין, (אחיין אמו פרל לבית אבנשטיין, חבר היודנראט), מבין שורות אלו שיירו כעבור שעות ספורות ומכניס אותו לבניין המשטרה. אוז'ו טוען שקזנובסקי פעל במצוות איוון בוביק, ראש העיר, שחב את אי שלוחו לסיביר בתקופה הקומוניסטית ליעקב אבנשטיין וקשריו עם ההנהגה הסובייטית המקומית. אוז'ו מעיד על יעקב אבנשטיין כאחד שידו בכל, קומבינטור בחסד. בטחונו העצמי של יעקב לא עמד לו מאוחר יותר כאשר באחת האקציות התחייב בראשו בפני השוטר הגרמני הונט שבמקום מסויים לא קיים בונקר מסתור, והתגלה במקום בונקר. הונט ירה בראשו של יעקב שנהרג במקום.

בבוצ'אץ' שררה הכחשה מוחלטת בנוגע לגורלם של הניספים ברגיסטרציה השניה. למרות שרק דרך אחת הוליכה לפדור ואיש לא שב דרכה, המשפחות בחרו להאמין ל"עדויות" שהניספים נלקחו לעבודות בגרמניה ובמקומות אחרים. עד כדי כך הגיעה ההכחשה, בעדוד מנגנון ההונאה הגרמני, שחבילות עם בגדים ומזון נארזו ונשלחו למחנות העבודה אליהם נשלחו כביכול הניספים. דוצ'ו דווח ע"י חבר אוקראיני, אותו הציל מגרוש לסיביר בתקופת השלטון הסוביטי בבוצ'אץ', שהיהודים שהועלו לפדור נרצחו.

אוז'ו נשלח ע"י לשכת העבודה של היודנראט לכריית אבנים וסתותם, במחצבה. אוז'ו נתגלה כמחלץ אבנים מוכשר ושודרג לעבודה בחוילתו הנבנית של הלנדסקומיסר ריצ'ארד ליסברג, אשתו ושלושת בניו. תפקידו של אוז'ו היה לחלץ אבנים מהתעלות שנחפרו עבור הצנרת. גם בתפקידו זה אוז'ו עושה חיל וליסברג שהתרשם מינה אותו לחצרן הבית. אוז'ו הפך לאיש אמונם של הזוג ליסברג, שחק עם הילדים ואף שמש כרכב הכרכרה הרתומה לסוס פוני שמסיעה את הילדים לטיולים. אוז'ו אף ידע על בגידותיהם של בני הזוג זה בזה. איש נוסף בצוות הבית היה הסייס שטיין שלימים נהרג בהתקלות בלתי מתוכננת של קבוצת פרידלנדר עם שוטרים אוקראינים.

תקרית שניה:

האורדנונג-דינסט (המשטרה היהודית – הזרוע המבצעת של היודנראט) הייתה אמונה על אספקה שוטפת של כח עבודה למחנות העבודה הגרמנים דוגמת בורקי-ויילקי במחוז טרנופול, ע"פ מכסות שקצבו הגרמנים. בד"כ הא.ד. נהגו לתפוס ולשלוח לעבודות אלה את היהודים העניים ביותר, שלא יכלו לפדות עצמם. במקרה והגיעו לבורקי יהודים בעלי אמצעים טרח היודנראט לשלוח במקומם, תוך שיחוד שלטונות המחנה, יהודים חסרי אמצעים. באחת הפעמים הצליח דוצ'ו, (הוא ואוז'ו גם הם נשלחו לבורקי), בזכות קשריו עם רופא המחנה, להחזיר לבוצ'אץ קבוצת יהודים חולים תמורת השוחד ששילם היודנראט וזאת למורת רוחו של זייפר שראה בדלת העם, אבק אדם, "בשר חי" שנועד להשביע את הטורף הגרמני עד יעבור זעם, ובכך להציל את "הראויים להצלה".

תקרית שלישית:

דוצ'ו הוגיע את מוחו בסוגיית מימון רכישת נשק חם לקבוצתו.

עלה בדעתו לפנות בבקשת עזרה לקרוב רחוק אמיד, האופה יעקב מרגלית, שאחיו גדליה היה נשוי לרייזל אחותה של גולדה לבית אבר, אמה של הלנה, אשתו של דוצ'ו. (במילים פשוטות, יעקב היה הגיס של דודה של הלנה, סבתי). למשימה נבחר שלמה מרגלית חבר הקבוצה ובנו של יעקב. לבקשת דוצ'ו, (לא נהגו לסרב לבקשותיו אלא להביע תרעומת באוזני אחיו יהושע בתקווה שהאחרון יצליח לשכנע את אחיו), פנה שלמה לאביו יעקב בבקשת מימון אך פניו הושבו ריקם. יעקב הסביר שכספו קודש לבניית בונקר מסתור למשפחת מרגלית בבית של אחד השכנים הגויים.

המשיך דוצ'ו לחפש דרכי מימון ונודע לו שהיודנראט צובר כסף על מנת לממן תוכנית להקמת מחנה עבודה בבוצ'אץ' שיעסיק בעלי מקצוע נדרשים ע"י הגרמנים (וכאלה שירכשו תעודה המעידה על "מיומנוות נדרשת" תמורה לשוחד כזה או אחר) ובכך ידחה את מועד הכרזתה של בוצ'אץ' כיודנריין. (בוצ'אץ' היתה האחרונה בסביבתה להיות מוכרזת כיודנריין ועובדת חיים היתה, שאחרי האקציות הגסטאפו חוזר לבסיסו בצ'ורטקוב וטרנופול ועם הז'נדרמריה הגרמנית -חיל קשישים- והמשטרה האוקראינית המקומית ניתן להסתדר, החיים נמשכו עבור מי ששרד את האקציה. לעומת זאת תוחלת החיים של יהודים באיזור שהוכרז כנקי מיהודים שאפה לאפס). פעם נוספת נבחר למשימה שלמה מרגלית שניגש לגזבר היודנראט, הכט, עם בקשה/דרישה למימון. הכט התרגז והודיע ליעקב, אביו של שלמה, שאם קבוצת פרידלנדר לא תרד מהתוכנית הזו הוא יאלץ להכניס לתמונה את דוקטור זייפר (זייפר היה הקבלן ל"עבודות שחורות" של היודנראט). יעקב נזעק להלנה קרובתו למען תפעל אצל בעלה דוצ'ו לביטול התוכנית. דוצ'ו נסוג מתוכניתו זו לבקשת אשתו.

מצד שני התחייב היודנראט לממן רכישת נשק עבור אנשי בית"ר המכונים "תנועת המרי" שגרעינה בבוצ'אץ' ונספחו אליה קבוצות מעיירות הסביבה, כפי שמעיד ע. בזן (וורמן) ברשימתו בספר היזכור של בוצ'אץ' (ע"מ 286).

כך התנהלו העניינים בין אקציה לאקציה עד שכשבועיים לאחר האקציה של ה – 5 ביוני 1943, הוכרזה בוצ'אץ ביוני 1943 כיודנריין.

דוצ'ו ודונאייר הכניסו לפעולה את הקבוצה שקודם לכן נמנעה מלפעול מחשש לפגיעה בבני משפחותיהם. (לדברי אוז'ו, דונאייר היה היחידי בקבוצה שיכול היה לחלוק על דוצ'ו). הקבוצה נודעה כ"קבוצת פרידלנדר", או בכינוייה "הכנופיה"/"הקבוצה היהודית", "הבנדה". מטרת הקבוצה הייתה לשמר את חיי בני משפחתם של חברי הקבוצה עד ליום השחרור המיוחל ע"י ארגון ובניית מקומות מסתור בעיר, בכפר וביערות, ניוד המשפחות בין מקומות המסתור בכפוף להערכת הסיכונים, אספקת מזון, הפעלת טרור ומעשי נקם בבוצ'אץ' ובסביבה המידית כנגד משתפי"ם עם הגרמנים.

מפעולות ה"כנופייה":

פריצה לביתו של הלנדסקומיסאר, החרמת נשק, כסף, מדים של חילים גרמנים ומזון. הלנדסקומיסאר (ליסברג רישרד) שבמקרה לא היה באותו הלילה בביתו, ניצל. באשתו ושלושת ילדיו לא פגעו.

החרמת כסף ממילר (פולקסדויטשה מרחוב קוליובה). אוז'ו מספר שהרביצו למילר כל כך חזק שלבסוף הסכים למסור את הכסף.

חסולו של אביו של קובלסקי חברו של ניהיובסקי ע"י אוז'ו (גם קובלסקי וגם ניהיובסקי היו אוקראינים מקומיים שהסגירו מקומות מסתור של יהודים). הכוונה היתה לחסל את קובלסקי הבן אבל גם מותו של האב לא היה אבדה לאנושות, וניסיון נוסף למחרת, לחסל את הבן בהלווית אביו, כשל גם הוא.

חיסולה של האשה דודז'יסקה שהסגירה משפחה יהודית.

רבים מיחסים את מספר היהודים הרב יחסית (כ -800), ששרד את התקופה מהכרזת בוצ'אץ כיודנריין ביוני 1943 ועד כניסתם הראשונה של הרוסים לעיר במרץ 1944, לפעילות של "קבוצת פרידלנדר" ואחרים כנגד משתפי הפעולה האוקראינים והפולנים. אוז'ו שמהר להצטרף למשטרה הרוסית עם כניסתם הראשונה וראה את רשימות הניצולים שהחלו להאסף מאשר שמדובר בסדר גודל של כמעט 1000 איש.

תקרית רביעית:

גם היודנראט לא טמן ידו בצלחת, והכין עצמו ליום שיחוסל מחנה העבודה שאכן הוקם בבוצ'אץ', ושלאחריו תוכרז בוצ'אץ כיודנריין.

בבק היה פועל באחת מאחוזותיה של משפחת האצולה פוטוצקי מחוץ לבוצ'אץ (יתכן ומדובר בכפר Medwedowce כ 3 ק"מ צפונית מזרחית לבוצ'אץ'). מתוך ראיית הנולד, מסר היודנראט לבבק סכום כסף גדול כתשלום, על מנת לחפור בונקר עמוק שישמש מסתור לחברי היודנראט ובני משפחותיהם. עם ההכרזה של בוצ'אץ כיודנריין התקבצו לבונקר שבנה בבק, ד"ר זייפר, אשתו וברוך קרמר שהיה מחליפו של מנדל רייך בראשות היודנראט. הבונקר הותקן מתחת לשני מרתפים, כלומר היה במפלס -3.

בראשית 44 החליט דוצ'ו כי הגיע שעת הכושר לבוא חשבון עם ד"ר זייפר, בגין יחסו המפלה ליהודי בוצ'אץ' חסרי האמצעים, ומסירתם בידי הגרמנים ככפרות עבור שכבת בעלי האמצעים היהודים.

אוז'ו שאל את דוצ'ו אם לא עדיף להמתין לסיום המלחמה על מנת להפרע מאותם אלמנטים שליליים כזייפר. דוצ'ו השיב שעתה עם התקרבות החזית ממזרח הזמן הנכון לסגירת החשבון כי בסיום המלחמה כספו של זייפר ודומיו יחלצם מכל נסיון להעמידם לדין ולשלם על מעשיהם.

וכך, לילה אחד בראשית 44, בחסות האפלה, קרבו דוצ'ו, אוז'ו, דונאייר, יאנק פריץ ואחרים לבונקר בבית של בבק. זייפר פותה לעלות ממקום מושבו במפלס -3 אל מפלס -2 בתואנה שאחד מן החבורה זקוק לטיפול רפואי. אשתו של זייפר שחששה לגורלו עלתה אף היא. הפנסים שבידי החבורה חדלו להאיר ושרר חושך מוחלט במרתף. דונאייר הורה לזייפר לשכב וכיוון כלפיו את רובהו. אשתו של זייפר חוללה מהומה, ואף התנפלה על דונאייר בנסיון לחלץ את בעלה. נורה כדור. משום מה איש לא שמע את היריה. שניים מקבוצת פרידלנדר נפלו לרצפה ורק משנתקלו בגופותיהם נתבררה הקטסטרופה. דוצ'ו המפקד הספיק לשאול בטרם מת: "מי ירה בי"? יאנק פריץ היה הקורבן השני של הכדור הבודד. בדיעבד התברר שדונאייר פלט כדור (הוא נאלץ להודות בכך מאוחר יותר לאחר שבבדיקת מספר הכדורים שנותרו לכל אחד מהחבורה חסר לו כדור באשפתו וריח אבק שריפה עלה מנשקו). פרצה בהלה בקרב החבורה, הן בגלל שחשבו שנורו בנשק עם משתיק קול והן בגלל ששכניו הפולניים של בבק החלו לזעוק לעזרת המשטרה. הגופות נעזבו במפלס -2 והחבורה נמלטה. הבשורה הגיעה לאוזניה של סבתי הלנה, שבאותה העת הסתתרה באסמה של אלמנת שומר היער קוצי'מרסקי מן הכפר טריבוחובצ'ה שבקרבה מידית לבוצ'אץ', עם אמי זהבה. סבתי נאלצה להתאבל על בעלה מבלי להחצין את רגשותיה שמע תגלה קוצ'מרסקי שהאיש ממנו פחדה אינו בין החיים ואז תגרש את אמי וסבתי ואולי אף תסגיר אותם לאוקראינים/גרמנים.

סוף דבר:

אשר לגופות של דוצ'ו ופריץ שנותרו במרתף של בבק: אוז'ו טוען שבבק קבר את שתי הגופות בחצר ביתו. סבתי טענה שהגופות הועברו מאוחר יותר לקבר אחים.

סבתי הלנה, אימי זהבה, ואח סבי, אוז'ו עלו לארץ לאחר הקמת המדינה.

זייפר, היחיד מבין חברי היודנראט שניצל, הגר לאוסטרליה.

דונאייר נהרג בהפצצה גרמנית, עת נסוג אל מעבר לקווים הסובייטים עם נסיגתם מבוצ'אץ במרץ 44.

 

הגשר על נהר הסטריפה ומנהרת הרכבת (סרטון ביו-טיוב)- נקודת חיכוך אסטרטגית בין הסובייטים לגרמנים. הגבעה המיוערת מדרום לגשר היא גבעת ה'בשטס' ובחלקה הדרומי בית הקברות היהודי. בנסיגתם מזרחה ביולי 1941 החדירו הסובייטים קרון חומר נפץ למנהרה ופוצצו אותה. הגרמנים העבידו בפרך את היהודים במשך שנתיים בשיקום המנהרה ופוצצו אותה בנסיגתם מערבה בקיץ 1944. ראו סרטון שהועלה לרשת ב-2008 של רכבת העוברת מעל הגשר ונכנסת למנהרה.